fbpx

מוזמביק, לוויתן גדול סנפיר

על לוויתנים ומוזמביק

מוזמביק, אוגוסט 2023, על הגשמת חלום, על הרגע שכבר לא האמנתי שיקרה, על פעם שלישית במוזמביק, פעם שלישית גלידה….

מוזמביק אוגוסט 2023

הפעם הראשונה במוזמביק היתה די מקרית. בחירה קלה לרביצה בחופים על יד דרום אפריקה. לא ידעתי עליה אז כלום, וגם אבא שלי, מדריך טיולים שחרש את אפריקה ומכיר כל חור וחור לא ידע אז על מה מדובר. עברו מאז 10 שנים ומוזמביק מתנגנת לי בלב מאז. קשה להסביר מה כל כך מיוחד במקום הזה, זה שילוב נדיר של טבע, ים, צבעים, מוזיקה אבל מעל הכל זאת מדינה של אנשים טובים. אני לא הראשונה שאומרת את זה, מסתבר שכשואסקו דה גאמה גילה את מוזמביק הוא נתן לה את התואר, ” Terra de Boa Gente ” ארץ האנשים הטובים. ומאז הם משמרים את הטייטל בצורה נפלאה. זאת תחושה מיוחדת לחזור לאותו מקום שלום פעמים. זה לא קרה לי עם אף מדינה. תמיד אני רוצה לחזור, אבל פה עשיתי את זה. מוזמביק המשיכה לבעור בי והיה בי דחף לגלות אותה לכל מי שאני אוהבת. 5 שנים אחר כך חזרתי עם אבא שלי ואיתמר, כשחזרנו לארץ לאבא שלי כבר היה טיול מוכן, בכל אחד המקום הזה נגע בצורה אחרת. אני זוכרת את ההתרגשות של אבא שלי באחת השקיעות בוילנקולו, כשהדייגים חוזרים עם הסחורה היומית והנשים מחלקות בניהם בגיגיות את השלל ומהלכות לבתיהן עם גיגית עמוסת דגים על ראשן. איתמר התרגש מהאנשים הטובים, ואני כמו מארחת גאה התרגשתי לחלוק איתם את המדינה הזאת, את המקום הזה שאיכשהו הרגשתי בו בית. עילם ואני בדיוק התחלנו לצאת אז, בטיול הראשון שלנו בזנזיבר כתבנו רשימת חלומות שאנחנו מידי פעם מציצים בה ובודקים שאנחנו במסלול הנכון. הראשון ברשימה היה לקחת אותו לשם. לקח זמן והנה אנחנו כבר יחד במטוס חזרה ויושב לצידי אדם נוסף מאוהב במוזמביק. זה נשמע הזוי אבל לקח לו רק כמה שעות להבין את כל מה שדיברתי עליו ולצלול פנימה בבטחון לחוות את כל מה שלמוזמביק יש לתת. ישבנו כאן בזריחות מול הים, צופים בלוויתנים ומדמיינים איך נגיע שוב בפעם הרביעית ואולי לעולם לא נעזוב. מי שמכיר אותי מקרוב יודע כמה אני לא טובה בהנמכת ציפיות. אני מעלה ציפיות לשמיים וכל כך פחדתי שתהיה אכזבה. לא רק לעילם אלא גם לעצמי. 10 שנים עברו מאז הפעם הראשונה וכלום לא השתנה. אותו החוף, אותם הכבישים, אותם שוטרים שעוצרים אותך בשביל להרוויח 5 שקלים, אותה פיצה ברנקו, אותם לוויתנים קופצים באופק, אותה גאות ושפל, אותם צבעים, ואותם אנשים טובים. אחרי הפעם השלישית זאת כבר לא שאלה אם אחזור לכאן שוב, השאלה היא רק מתי…
 

היו לנו רק שבועיים מה אפשר לעשות, החיים שלנו לחוצים מידי. אבל ידענו שאנחנו בזמן הטוב ביותר לצפייה בלוויתנים והמשימה עמדה לנגד עיננו. עילם שרק לאחרונה צלל פנימה לעולם התת ימי שלי מדביק את הפער מהר מאוד ומעז לקפוץ איתי לים הסוער של חוף טופו. חורף עכשיו במוזמביק, הרוח מכה והגלים גבוהים אנחנו בסירת זודיאק, והגלים לא מתחשבים גם במי שהגיע רק אתמול בלילה . ממי שחווה בחילות בהפלגה ביאכטה לא ציפיתי לקפוץ פנימה לים הסוער ללא פחד, אבל אופס, דרק נותן אישור ועילם כבר במים. עם עיניים נוצצות מגאווה, תקווה אינסופית ודפיקות לב מרוגשות אני קופצת למים אחריו ושוחה לעבר הלוויתן כאילו אין מחר. אבל רגע, לפני שנגיע לרגע הזה…

עיירת החוף טופו שוכנת לחופה של מוזמביק ואי אפשר שלא להתאהב בה ממבט ראשון. פשטות שלא חסר בה כלום. הים הפראי שלא נגעו בו, אנשים חייכנים ומשפחתיים, בקתות האירוח הנפלאות, מסעדות מקומיות ומבחר מסעדות מערביות שנותנות מענה לכל אחד, אני כבר שבויה ומאוהבת, ועילם התאהב ברגע אחד. איפה החיים הלחוצים ואיפה אנחנו. טוב נו, יש רק שבועיים, נרשמנו לצלילה כל יום, מכורים ללחץ. או בעיקר מכורים לים. אתמול ראו פה אורקות, ואנחנו חולמים ונרשמים בכל יום לצלילה.

בכל יום ב7:00 אנחנו כבר לבושים ומוכנים לקפוץ לזודיאק, עילם כבר יודע איך לדחוף אותה פנימה עם המדריכים וקופץ ברגע האחרון, שנינו פותחים עיניים בסקרנות ומתרגשים מהמחשבה על מה שנפגוש היום.

איזה אושר זה לדעת שהכל אפשרי, אין גבולות, היום נוכל לפגוש בלוויתן גדול סנפיר, באורקה, בדולפינים, כרישים, מנטות, מובולות ועוד, הכל שורץ וחי סביבנו מתחת למים האלה שאנחנו שועטים מעליהם לאתר הצלילה. עצרנו את הסירה באתר וסביבנו לוויתנים קופצים, להקת דולפינים שוחה ומקיפה את הסירה הקטנה ונראה שהחיים למטה גועשים. אינסיו לא נותן לי לקפוץ. אני נושכת שפתיים ומקשיבה לו וכך גם כולם. 10 ימים בטופו, כל יום במים, צלילה אחת או שתיים, ספארי שנרקולים, בכל יום ראינו לוויתנים קופצים סביבנו אך עדין לא פגשנו באחד מתחת למים. המזג אויר משתנה לרעה, טוב זה חורף, סופה מגיעה, הראות לא טובה ואני כבר משלימה עם הרעיון שלא אפגוש פנים אל פנים בלוויתן. זוהי ההזדמנות האחרונה, יציאה אחרונה לים, מחר מתחילה סופה, היציאה נדחית ונדחית בגלל בעיית מנוע בסירה, המזל לא לטובתנו היום… אמרו לנו לחזור עוד שעה אז הלכנו לארוחת צהריים במסעדה מקומית שלא יכולנו לגלות בעצמנו לעולם יחד עם המדריכים ממועדון הצלילה. בסמטה מוסתרת ברחובות החוליים של מוזמביק אכלנו את האוכל הטעים ביותר מהיום שהגענו וחיוך ותקווה שנפגוש היום בלוויתנים שבו לחלקנו. הסירה מוכנה. יוצאים. הרגע הזה מגיע. סירת זודיאק, 5 אנשים נרגשים, מצפים למפגש החד פעמי עם החיה המופלאה הזאת, לוויתן גדול סנפיר. קפצנו מהסירה ועלינו לסירה עשרות פעמים. שוב פגשנו בלוויתנים חולפים. אבל הרגע הזה, הרגע הזה שלו ציפינו התעלה על כל דמיון. הלב כבר דופק מרוב מאמץ, כולנו במים ואני נותנת את כל מה שיש לי, הלוויתן קרוב אבל רחוק, אני לא אספיק להגיע ושוב הוא יחלוף. ופתאום , היא מגיעה אלי, מתחת למים, אמא לוויתנית סקרנית וגור לוויתן קטן. מביטים בי בסקרנות כמו שאני מביטה בהם, אני שוחה אחורה כדי לא לחסום אותה והיא ממשיכה ומתקרבת אלי, אני לא חושבת על כלום, אני לא מסתכלת במצלמה אני פשוט לוחצת ונותנת לעצמי לספוג את הרגע הקסום הזה. הגור שוחה מסביבה, עובר צד, חוזר, עולה למעלה לנשום אך תמיד תמיד צמוד לאמא שלו.

הרגע הזה השאיר חיוך על פנינו למשך ימים אחריו, הייתי כל כך שמחה, הרגשתי שזהו, אוכל להשאר שמחה לתמיד. זה מה שעושה לי הים. זה מה שעושה לי מוזמביק. עד לפעם הבאה…

 
 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עגלת קניות
Scroll to Top