היו לנו רק שבועיים מה אפשר לעשות, החיים שלנו לחוצים מידי. אבל ידענו שאנחנו בזמן הטוב ביותר לצפייה בלוויתנים והמשימה עמדה לנגד עיננו. עילם שרק לאחרונה צלל פנימה לעולם התת ימי שלי מדביק את הפער מהר מאוד ומעז לקפוץ איתי לים הסוער של חוף טופו. חורף עכשיו במוזמביק, הרוח מכה והגלים גבוהים אנחנו בסירת זודיאק, והגלים לא מתחשבים גם במי שהגיע רק אתמול בלילה . ממי שחווה בחילות בהפלגה ביאכטה לא ציפיתי לקפוץ פנימה לים הסוער ללא פחד, אבל אופס, דרק נותן אישור ועילם כבר במים. עם עיניים נוצצות מגאווה, תקווה אינסופית ודפיקות לב מרוגשות אני קופצת למים אחריו ושוחה לעבר הלוויתן כאילו אין מחר. אבל רגע, לפני שנגיע לרגע הזה…

עיירת החוף טופו שוכנת לחופה של מוזמביק ואי אפשר שלא להתאהב בה ממבט ראשון. פשטות שלא חסר בה כלום. הים הפראי שלא נגעו בו, אנשים חייכנים ומשפחתיים, בקתות האירוח הנפלאות, מסעדות מקומיות ומבחר מסעדות מערביות שנותנות מענה לכל אחד, אני כבר שבויה ומאוהבת, ועילם התאהב ברגע אחד. איפה החיים הלחוצים ואיפה אנחנו. טוב נו, יש רק שבועיים, נרשמנו לצלילה כל יום, מכורים ללחץ. או בעיקר מכורים לים. אתמול ראו פה אורקות, ואנחנו חולמים ונרשמים בכל יום לצלילה.

בכל יום ב7:00 אנחנו כבר לבושים ומוכנים לקפוץ לזודיאק, עילם כבר יודע איך לדחוף אותה פנימה עם המדריכים וקופץ ברגע האחרון, שנינו פותחים עיניים בסקרנות ומתרגשים מהמחשבה על מה שנפגוש היום.

איזה אושר זה לדעת שהכל אפשרי, אין גבולות, היום נוכל לפגוש בלוויתן גדול סנפיר, באורקה, בדולפינים, כרישים, מנטות, מובולות ועוד, הכל שורץ וחי סביבנו מתחת למים האלה שאנחנו שועטים מעליהם לאתר הצלילה. עצרנו את הסירה באתר וסביבנו לוויתנים קופצים, להקת דולפינים שוחה ומקיפה את הסירה הקטנה ונראה שהחיים למטה גועשים. אינסיו לא נותן לי לקפוץ. אני נושכת שפתיים ומקשיבה לו וכך גם כולם. 10 ימים בטופו, כל יום במים, צלילה אחת או שתיים, ספארי שנרקולים, בכל יום ראינו לוויתנים קופצים סביבנו אך עדין לא פגשנו באחד מתחת למים. המזג אויר משתנה לרעה, טוב זה חורף, סופה מגיעה, הראות לא טובה ואני כבר משלימה עם הרעיון שלא אפגוש פנים אל פנים בלוויתן. זוהי ההזדמנות האחרונה, יציאה אחרונה לים, מחר מתחילה סופה, היציאה נדחית ונדחית בגלל בעיית מנוע בסירה, המזל לא לטובתנו היום… אמרו לנו לחזור עוד שעה אז הלכנו לארוחת צהריים במסעדה מקומית שלא יכולנו לגלות בעצמנו לעולם יחד עם המדריכים ממועדון הצלילה. בסמטה מוסתרת ברחובות החוליים של מוזמביק אכלנו את האוכל הטעים ביותר מהיום שהגענו וחיוך ותקווה שנפגוש היום בלוויתנים שבו לחלקנו. הסירה מוכנה. יוצאים. הרגע הזה מגיע. סירת זודיאק, 5 אנשים נרגשים, מצפים למפגש החד פעמי עם החיה המופלאה הזאת, לוויתן גדול סנפיר. קפצנו מהסירה ועלינו לסירה עשרות פעמים. שוב פגשנו בלוויתנים חולפים. אבל הרגע הזה, הרגע הזה שלו ציפינו התעלה על כל דמיון. הלב כבר דופק מרוב מאמץ, כולנו במים ואני נותנת את כל מה שיש לי, הלוויתן קרוב אבל רחוק, אני לא אספיק להגיע ושוב הוא יחלוף. ופתאום , היא מגיעה אלי, מתחת למים, אמא לוויתנית סקרנית וגור לוויתן קטן. מביטים בי בסקרנות כמו שאני מביטה בהם, אני שוחה אחורה כדי לא לחסום אותה והיא ממשיכה ומתקרבת אלי, אני לא חושבת על כלום, אני לא מסתכלת במצלמה אני פשוט לוחצת ונותנת לעצמי לספוג את הרגע הקסום הזה. הגור שוחה מסביבה, עובר צד, חוזר, עולה למעלה לנשום אך תמיד תמיד צמוד לאמא שלו.

הרגע הזה השאיר חיוך על פנינו למשך ימים אחריו, הייתי כל כך שמחה, הרגשתי שזהו, אוכל להשאר שמחה לתמיד. זה מה שעושה לי הים. זה מה שעושה לי מוזמביק. עד לפעם הבאה…